מחשבות על סליחות מיוחדות

המאמר פורסם גם בעלון הנוער "עולם קטן"

לג'רבאים ולטריפוליטאים (יוצאי ג'רבה ויוצאי לוב בפוליטיקלי קורקט) יש, למי שלא יודע, סליחות מאוד מיוחדות. השם המקובל של סליחות אלו הוא "שפתי רננות", והן מורכבות מאוד. יש סליחות ל"ימי השבוע" (ימים אגד"ו), סליחות מיוחדות לימי שני וחמישי, יש "מעמדות" שהן סליחות מיוחדות שנאמרות בשני, חמישי ושבת והן נספרות בסדר כרונולוגי שרירותי לחלוטין (דהיינו- יום שני או חמישי הראשון יוגדר כמספר אחד, וממנו סופרים. "מעמדות ליום שני" יאמר ביום שלאחריו וכן הלאה, מה שאומר שבאמצע החודש בהחלט כבר קשה לספור) ויש גם סליחות שמחולקות באותו סדר כרונולוגי שצריך לזכור. ממילא ספר הסליחות של עדות אלו הוא מסובך, מלא דילוגים ממקום למקום ומצריך ברוב המקרים מדריך מבוגר צמוד שזוכר מאין ולאן מדלגים, מה אומרים מתי ומה המנגינה לכל אחד מהסליחות הנפרדות הללו.

לפני שנים הייתי נוהג ללכת לסליחות המיוחדות הללו במקום היחידי שאומרים אותם בצפת ואני עדיין זוכר שתמיד חשתי שמדובר במוסד מתפורר... הייתי לרוב הצעיר היחיד בקבוצה גדולה של מבוגרים, לא הצלחתי אף פעם להבין את העקרון של הדילוגים ואני זוכר את הקושי לשמור על ההקשר והריכוז. מאז, כמו רבים, שנים הלכתי לסליחות הספרדיות ירושלמיות שהפכו לסטנדרט מתוך הבנה ששפתי רננות יגנז עם אחרון הזקנים. טעיתי. בגדול. כיום, כאשר אני מגיע באיחור קל לסליחות הללו מגרש החניה כבר מלא, בית הכנסת מלא במבוגרים וצעירים כאחד ויש אפילו ספרי "שפתי רננות" בדפוס חדש והרבה יותר קל לדפדוף ולהבנה, בהנחה שעברת לפחות חמש יחידות במתמטיקה. זה מדהים. הסליחות עצמן מדהימות, המילים, הפיוטים הנדירים של רבי יהודה הלוי, משחקי המילים של אשפי המדקדקים מדורות הראשונים, הפסוקים המשובצים באומנות מפעימה ובהטיות הקשר יפיפיות הופכים את הצורך לדפדף מדף קנ"ה לדף ל' או למעמד של היום החמישי (ואני ספרתי רק ארבע, כי לא באתי בשבת) לתענוג גדול.

אני מניח שיש חלק גדול שיחשבו שמוטב היה לנו לוותר על המנהגים השונים של כל עדה שהרי ממילא יש הבדלים גדולים בין אשכנזים לספרדים, ולמה צריך שיהיו עוד נישות פנימיות? והחזרה הזו, של רבים מאוד, למנהגים מהעבר היא למעשה ויתור על חלום הנוסח האחיד שהיו שהאמינו בו ברצינות. יש באמירה הזו נקודה חשובה שיש מקום לחשוב עליה. אולם המחשבה המרכזית שחולפת בראשי אחרי יום שבו אני מצליח לקום בזמן לסליחות נוגעת לביטוי של הרב קוק על אחד מהגורמים לתשובה. הרב קוק כותב שאחד הגורמים המרכזיים לתשובה הכללית שתבוא צריך להיות העלבון שנעלבה הרוח הגדולה שיש בכל מה שמסרו לנו אבותינו, בחכמתם של אנשי התורה שבעל פה, בעיסוק והלימוד הדרשני של התורה, בדמותם של גדולי הרוח שעיצבו את היהדות במשך השנים... ושהמרידה הרוחנית בעטה בה. כאשר אתה עומד מול פיוט מופלא של רבי יהודה הלוי קשה לחשוב ולהבין איך היו ויש כאלה שחושבים שניתן היה למחוק את הכל, לדלג לעולם הפופ ולמלא איתו את חיינו. העלבון, עלבונה של הרוח הגדולה והעצומה, המנהגים, ההלכות, וגדולי העולם שיצרו אותה ממש צורב את השפתיים. הרוח הגדולה הזו, ככל הנראה, עוברת לא רק על פני השטח אלא גם בתוכו, בגנים הפנימיים של כל אחד ואחד מאיתנו ולא מאפשרת לגנוז את הספרים ומחזירה את המכוניות החדישות למגרשי החניה גם בדילוג של דור או שניים. אני חושב על העלבון הזה כאשר אני מקבל עוד "הודעה לעיתונות" של עוד ארגון צעיר ששם ללעג ולבוז את הלכות הגיטין היהודיים, את חוקי המשפחה או אפילו איזה מנהג שנוהגים חלק מיהודי בוכרה במוצאי יום כיפור.

בדור הזה, שהוא עדיין דור ביניים, הרוח הזו והאנשים שנשאו אותה למעננו, בשנים שבהם רק מעטים קמו לסליחות של "שפתי רננות" הם חשובים מאוד. המסורות הללו מהווים מחסום מההתפרקות המוחלטת, מויתור על הרוח הענקית שהיתה עלולה לשקוע וללכת לאיבוד... ומי שיפתח שפתי רננות ויראה אפילו פיוט אחד מושלם, מדוקדק, גאוני, של אחד מגדולי פייטני ספרד יבין לא רק עד כמה הרוח עמוסה בטוב, אלא עד כמה היא הכרחית למי שמוכן להתאמץ ולאחוז בה.